החלטה בתיק בר"ם 4286/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 21.4.2013 (עמ"נ 33103-02-12, סגן הנשיאה ע' מודריק). פסק הדין הכריע בערעורים שהוגשו על החלטתה של ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה מחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר) - דחה אחד מהם וקיבל חלקית את האחר.

רקע והליכים קודמים

2.        ביום 24.2.1998 אושרה למתן תוקף תכנית ח/ד/237ב-בי/ד352א (להלן: התוכנית) שעניינה הרחבת כביש 20 (נתיבי אילון). תוכנית זו הייתה חלק ממספר תוכניות שאושרו בעניין הרחבתו של כביש 20, אך היא זו העומדת בבסיס בקשת הערעור הנוכחית. בין השנים 2003 ל-2004, בעקבות טענות לפגיעתה של התוכנית במקרקעיהם, הגישו בעלי הדירות הבנויות בסמיכות לתוואי הדרך המורחבת (להלן: בעלי הדירות) תביעות לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). התביעות הוגשו לוועדות המקומיות לתכנון ובנייה חולון ובת-ים, לאחר שביום 5.8.2003 החליט שר הפנים על הארכת המועד להגשתן. בהמשך לכך, הוגשו ביום 5.5.2004 עררים בנושא לועדת הערר (להלן: הליכי הערר הראשון). הליכי הערר הראשון הקיפו דיון ב-1226 עררים. העררים הוגשו בידי קבוצות עוררים במאוחד (כאשר כל קבוצה מיוצגת עו"ד נפרד) וועדת הערר החליטה לאחד את הדיון בעררים הללו ולדון בהם כאילו הוגשו במאוחד.

3.        בשנת 2007 החליטה ועדת הערר לקבל חלק מהעררים נשוא הליכי הערר הראשון (כ-600 עררים) ולהעביר את חלקם האחר (כ-626 עררים) להכרעתו של שמאי מכריע. במסגרת החלטתה דנה ועדת הערר גם בסוגיית פסיקת הוצאות בגדרו של אותו הליך, וקבעה כי בשל כך שחלקם של העררים נדחה וחלקם התקבל, אזי יש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו, ולא לפסוק הוצאות לטובת שני הצדדים. אף אחד מהצדדים לא הגיש ערעור מנהלי כנגד החלטה זו.

4.        ביום 22.9.2010 פרסם השמאי המכריע את החלטתו בעניין השומה המכרעת. מרבית הצדדים להתדיינות (חלק מבעלי הדירות כמו גם רשויות המדינה) הגישו עררים לוועדת הערר בניסיון להשיג על השומה המכרעת (להלן: הליכי הערר השני). ביום 10.1.2012 החליטה ועדת הערר לדחות את כל העררים הללו. בגדרו של הדיון ביקשו בעלי הדירות מוועדת הערר לפסוק את הוצאותיהם בהליכים השונים על כל שלביהם (הליכי הערר הראשון, הליכי השמאי המכריע והליכי הערר השני). ועדת הערר דחתה את הבקשה על שלושת רכיביה. לעניין הוצאת בהליכי הערר הראשון פסקה הוועדה כי אין באפשרותה להידרש לטענות שעניינן השגה על החלטה קודמת של ועדת ערר. לעניין הוצאות בהליך לפני השמאי המכריע פסקה הוועדה כי היא לא התרשמה שהתקיימה התנהלות חריגה של מי מן הצדדים המצדיקה פסיקת הוצאות לטובת צד זה או אחר, וזאת כיוון שמטבע הדברים, בהיקף כה גדול של נכסים, עררים ומייצגים, מספר הישיבות וההליכים אצל השמאי המכריע היה רב מהרגיל. לעניין פסיקת הוצאות בהליך שקוים לפניה (הערר השני) פסקה הוועדה כי מכיוון שכל העררים על הכרעת השמאי המכריע נדחו אזי הוצאות הצדדים בעררים ההדדיים שהוגשו מתקזזות, ולכן אין לפסוק הוצאות.

ההליך בבית המשפט קמא

5.        על החלטתה זו של וועדת הערר הוגשו שני ערעורים לבית המשפט קמא, כמפורט להלן.

6.        ערעור אחד הוגש על-ידי משרד התחבורה, חברת נתיבי אילון בע"מ, הוועדה המקומית ולבנייה בת-ים והוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון (להלן יחדיו:הרשויות) (עמ"נ 47496-02-12). ערעור זה התמקד בהשגות על השומה המכרעת, וכן הועלו בו טענות נוספות בכל הנוגע לחישובי הריבית וההצמדה והמועד הקובע להחלתם. ערעור זה נדחה על ידי בית המשפט קמא, ובהקשר הנוכחי לא נדרשת הרחבה נוספת בעניינו. עם זאת, יצוין כי בקשת רשות ערעור של הרשויות, שעניינה השגות על השומה המכרעת, תלויה ועומדת בבית משפט זה (בר"ם 3644/13).

7.        הערעור האחר שהוגש על-ידי קבוצות הדיירים באזור (עמ"נ 33103-02-12) (להלן: בעלי הדירות) התמקד בהימנעותה של וועדת הערר מפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובתם בהליכים שהתקיימו לפני וועדת הערר. בקשת רשות הערעור דנן עוסקת בהכרעה בערעור זה, ועל כן המשך הדברים יתמקד בה.

8.        נקודת המוצא לערעור זה הייתה שבעיקרו של דבר העררים שהוגשו על-ידיהם התקבלו במובן זה שנפסקו להם פיצויים בשיעור שעליו הורה השמאי המכריע. בעלי הדירות טענו, כי בהתאם לכך, על ועדת הערר היה לנהוג לפי הכלל המורה שיש לפסוק לבעל דין שזכה הוצאות ריאליות. בהקשר זה הם הוסיפו וציינו כי הם אינם אנשים עתירי ממון, וניהול ההליכים כנגד התנגדותן העזה של הרשויות, כרוך היה בהליכים מתמשכים ויקרים.

9.        באופן יותר מפורט, טענותיהם של בעלי הדירות כנגד פסיקת הוצאות נסבו על כל שלושת השלבים הדיוניים שנסקרו לעיל - החלטתה הראשונה של ועדת הערר; החלטתו של השמאי המכריע; והחלטתה השנייה של ועדת הערר.

10.      לטענת בעלי הדירות, טעתה ועדת הערר בהחלטתה הראשונה כאשר מצאה לנכון להימנע מפסיקת הוצאות בשים לב לכך שחלק מן העררים נדחו (על בסיס הקביעה שהמקרקעין הנדונים בהם אינם "גובלים") וחלק מהם התקבלו (על בסיס הקביעה שהמקרקעין הנדונים בהם "גובלים"). לשיטתם, כל אחד מן העוררים, שאין ביניהם קשר מלבד היותם בעלי דירות באותו אזור, הוא תובע בזכות עצמו ויש לו אישיות משפטית נפרדת. על כן, לשיטתם, החלטתה של ועדת הערר בעניין הקיזוז לא עולה בקנה אחד עם עיקרון זה.

11.      בעלי הדירות, הוסיפו וטענו, ביחס להחלטתו של השמאי המכריע כי השמאי המכריע הינו בעל סמכות טבועה מכוח היותו מעין בורר לפסוק הוצאות, ועל כן משנמנע השמאי מפסיקה כזאת צריכה ועדת הערר לכלול את ההוצאות בגין ההליך לפני השמאי המכריע במסגרת פסיקת ההוצאות שלה.

12.      באשר לשיעור ההוצאות, טענו בעלי הדירות שיש לפסוק לזכותם הוצאות ממשיות, ובכלל זה שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצויים שנקבעו על ידי השמאי המכריע, החזרי שכר טרחת השמאים, החזר הוצאות ממשיות ובקיזוז המע"מ המוחזר למדינה.

13.      הרשויות ביקשו לדחות את הערעור. ראשית, נטען כי פסיקת הוצאות הינה פררוגטיבה ייחודית של הערכאה הדיונית, בשל כך שהיא זו שיכולה להעריך בצורה הטובה ביותר את התנהלות הצדדים, ולכן אין להתערב בהחלטותיה של ועדת הערר בעניין ההוצאות. באופן ספציפי, בעניין הליכי הערר הראשון, סברו הרשויות כי משלא ערערו בעלי הדירות על החלטת הערר הראשון הפכה החלטתה של הועדה לחלוטה, וכי ממילא לא נפל פגם בהחלטתה להורות על אי-מתן הוצאות, בהתחשב בכך שכמחצית מהעררים נדחו. בכל הנוגע לפסיקות הוצאות בהליכי הערר השני טענו הרשויות כי בעלי הדירות לא צרפו לערעורם משיבים רלוונטיים; כי התנהלותם הדיונית של בעלי הדירות במהלך הערר השני מצדיקה אי-פסיקת הוצאות לטובתם; כי הוצאותיהם הריאליות של בעלי הדירות לא הוכחו. כמו כן, נטען כי ממילא, לשיטת הרשויות, הליכי הערר השני עסקו בהשגות על השומה המכרעת, וכל ההשגות נדחו.

14.      בית המשפט קמא קיבל את הערעור באופן חלקי - ככל שזה התייחס לאי-פסיקת הוצאות בערר השני.

15.      בכל הנוגע להחלטה בערר הראשון קבע בית המשפט קמא תחילה, כי אין לקבל את טענות הרשויות, לפיה כיוון שבעלי הדירות לא ערעור כנגד החלטת הערר הראשון, הפכה זו להחלטה חלוטה שלא ניתן עוד לערער עליה. בית המשפט קמא קבע כי בכל הנוגע לבעלי הדירות, החלטת ועדת הערר הראשונה הייתה למעשה החלטת ביניים, וככזו ממילא לא היה ניתן לערער עליה. עם זאת, לגופו של עניין, קבע בית המשפט קמא כי מאחר שלערכאה הדיונית מסורה הפררוגטיבה להחליט האם לפסוק הוצאות, ומאחר שערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטה כזאת - לבד ממקרים של חוסר סבירות - הרי שגם כאן אין מקום להתערב בהחלטה. עוד הוסיף בית המשפט קמא כי אף לגופו של עניין החלטתה של וועדת הערר הייתה מוצדקת, בהתחשב בנסיבות שבהן התנהל לפניה ערר המאחד כ-1200 עררים. במקרה מסוג זה, הוועדה אינה צריכה לדקדק בשאלות שעניינן פיצול הנשיאה בהוצאות בין העוררים השונים. כן קבע בית המשפט כי 1200 העוררים הם בעלי אינטרס משותף ועניינם לפני הוועדה זהה, ובמובן זה טיעוניהם של קבוצת עוררים אחת יכלו לסייע לטיעוניה של קבוצת עוררים אחרת.

16.      עם זאת, בית המשפט קמא קיבל את ערעור בעלי הדירות בכל הנוגע לדיון השני בפני ועדת הערר. בעניין זה, קבע בית המשפט קמא כי החלטתה של ועדת הערר שאין מקום לפסוק לבעלי הדירות הוצאות כלל, אף על פי שברור כי זכו בשני ההליכים, נראית בלתי סבירה בעליל. בעניין זה דחה בית המשפט קמא את נימוקיה של ועדת הערר, לפיהם בשל כך שלא הוכחה התנהלות חריגה של מי מן הצדדים אזי אין הצדקה לפסיקת הוצאות. בית המשפט קמא קבע כי נימוק זה אינו עולה בקנה אחד עם העיקרון הבסיסי לפיו יש לשלם לצד שזכה בהליך שיפוטי את הוצאותיו הריאליות, והדגיש כי התנהלותם של הצדדים בגדרו של ההליך עשויה להשפיע על שיעור ההוצאות אך אינה מאיינת את עצם הזכות להוצאות. אשר על כן, קיבל בית המשפט את ערעורם של בעלי הדירות, בכל הנוגע לעניין ההוצאות, ופסק כי על הרשויות לשאת בהוצאות בשיעור של 10% מהיקף הפיצוי שנקבע בידי השמאי המכריע.

בקשת רשות הערעור